פרשת "כי תצא", הקוד האתי של הלוחם

פרשת "כי תצא" ממשיכה לעסוק בדיני מלחמה אך מזווית הפרט. זווית הראיה של הלוחם הפשוט.
בין המצוות הרבות, בולטות שלוש סוגיות של הפרט במלחמה. בתחילת הפרשה מדובר על אישה יפת תואר ממחנה האויב, שמוצאת חן בעיני הלוחם ואיך לנהוג עמה.
באמצע הפרשה מדובר על דיני היגיינה במחנה והצורך לכסות את הצואה. ואילו בסוף הפרשה המצווה הינה לזכור את עמלק ולמחות את זכרו מתחת לשמים, ולא לשכוח חובה זו.
מדוע התורה מפרטת מצוות מלחמה אלה דווקא? והאם יש קשר?
פרשת שופטים מדברת על עם ישראל היוצא למלחמה ולא עוסקת בפרט.
לאחר שהציבור והמנהיגים מנפים את אלו שלא ראויים להילחם ,המחנה הוא אחד. אין יותר משמעות לפרט. רצון ותחושות האדם הפרטי מתבטלים אל מול צרכי הכלל והאומה. כך זה מופיע בתורה וכך זה גם כיום. לאחר קביעת מטרות המלחמה והקרב כולם מחויבים אליהן, בלי ערעור ובלי השגות.
לכאורה אם זה המצב במלחמה והפרט מבטל את עצמו, אז אולי מתבטלים גם ערכיו של הפרט?
במלחמה הפרט חשוף ליכולת לאנוס ולבזוז ולהוציא את כל יצריו הרעים לידי ביטוי.
בפרשת "כי תצא", הפרט נדרש כל הזמן לחדד את ערכיו כלוחם יהודי. ללוחם היהודי יש קוד אתי.
לכן הדיון הראשון הינו בעבירה הנפוצה ביותר בשדה הקרב "אונס" נשים במחנה האויב. אומרת התורה, מותר לך לחשוק באשה יפת תואר אולם עליך להתאפק. קח אותה לביתך, תן למשפחתך להכיר אותה ולשאול אותך את השאלות הקשות. אם אחרי הכל עדיין תרצה בה, תיקח אותה לאשה באופן מסודר על ידי חופה וקידושין.
התורה מחייבת אותנו להיות רגישים לכל מי שאינו לוחם, ולזכור שגם לנו יש אשה הורים וילדים שמחכים לנו ובטוחים בערכינו כלוחמים.
באמצע הפרשה הדיון הינו על הפרט מול עצמו וחבריו. נשמרת מעבודה זרה, מגילוי עריות וערווה ומשפיכות דמים.
העבירות הללו הן משפחות הבסיס של כלל ההתנהגות הבסיסית שלנו, וגם במלחמה יש להקפיד על כך.
בסוף הפרשה אנו עוסקים במצווה החלה על הפרט בהקשר הלאומי. על הפרט לזכור לנצח שתמיד מחכה לנו בקצה הדרך איזה עמלק.
דווקא אחרי שאנו יושבים בשלווה בארצנו, עלולים אנו לחשוב שאין יותר בעיות, אנחנו ככל הגויים וכל העולם פתוח לקראתנו.
אומרת התורה, עמלק השונא את ישראל סתם, הוא אשר ממציא את האנטישמיות בכל דור מחדש. עמלק הוא זה אשר מחכה לנקודת החולשה שלנו ואז שש לתקוף אותנו ולהשמידנו.
על הפרט לזכור ולא לשכוח זאת ולהבין שכל דור והעמלק שלו.