פרשת "בחוקותי", פנייה לאומה

אחרי העיסוק האינטנסיבי בהלכות הקרבנות ובהלכות הפרט והחברה, התורה מסכמת את ספר "ויקרא" בפרשת "בחוקותי".

רוב המפרשים והרמב"ן בראשם רואים את התורה פונה פה לאומה ולחברה כולה כעם ולא לפרטים. הפרשה פותחת בברכות התלויות באם נלך בחוקות התורה שבין אדם לחברו, ונשמור את המצוות שבין אדם למקום, ולאחר מכן לעונשים באם נמאס בחוקות התורה. הברכות מחולקות לחמישה חלקים וכולן עוסקות בעולמנו זה ופה בארץ ישראל.

החלק הראשון עוסק בפוריות הארץ ותבואתה.

החלק השני עוסק בברכת הבטחון האישי והכלכלי ״וישבתם לבטח בארצכם״.

החלק השלישי עוסק בניצחון על האויב ״ורדפתם את אויבכם״.

החלק הרביעי עוסק בריבוי ״והפריתי אתכם והרביתי אתכם״.

החלק האחרון מביא את אלוהים להתהלך בתוכנו ולהשכין פה את שכינתו ״והתהלכתי בתוככם״.

מה שלא מובן מפשט הפסוקים הוא כל מה שקשור לביטחון הלאומי? הרי אם "וישבתם לבטח בארצכם", מדוע צריך את הברכה העוקבת "נתתי שלום בארץ"? אם יש שלום בארץ מה מהות הברכה הבאה "ורדפו מכם חמישה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו?"

ניתן לפרש את הפסוקים ולהבינם על רקע קיומנו פה במדינת ישראל.

פרנסה טובה יש בישראל ולעיתים יש פרנסה טובה יותר בגלות, אך ישיבה לבטח יש רק בישראל. לא ישיבה לבטח הינה התחושה העמוקה כי אתה לא זר, וכי אתה באמת בארצך. זו כוונת הפסוק והדגש שבו. הברכה מהותה שנוכל לשבת לבטח, אך רק בארץ ישראל.

השלום שבברכה השנייה אינו עוסק בשלום בינינו לעמים מסביב אלא בינינו לבין עצמנו. הפסוק מדבר על ״ונתתי שלום בארץ״, שוב הדגש הוא על ארץ ישראל ועל הארץ פנימה. התורה קובעת כי אם נלך בחוקיה, הרי שהשלום בין העדות והפלגים פה בארץ יהיה מוחלט.

אך אם יש שלום מה כוונת הפסוק הבא "ורדפתם את אויבכם?"

כבר מספר "ויקרא", ברור כי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו. זה שקיים שלום בתוכנו ושקיימת הרתעה למדינה, אין פירושו כי מסביב השלימו עם קיומנו ולעיתים נצטרך לרדוף את אויבנו.

בין הסיפורים הידועים של הקרבות ברמת הגולן בתחילת מלחמת יום הכיפורים, בולטים הקרבות של קהלני מג״ד גדוד 77 בעמק הבכא בצפון הגולן, ושל ״כח צביקה ״ גרינוולד שבעזרת טנק אחד ולעיתים שניים, בלם טור סורי חטיבתי על ציר הנפט בדרך למחנה נאפח במרכז הגולן.

סיפורים אלו הינם הפרשה שלנו בדור שלנו. ״ורדפו מכם חמישה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו״.

לאחר התייצבות המערך ושבירת האויב כשצה״ל נכנס לקרבות המתקפה במובלעת הסורית, היחסים הגיעו ל״מאה מכם רבבה ירדופו״. אלה גם היחסים המוכרים לנו ממלחמת ששת הימים בסיני.