כשנועה וייסמן אלמרו (43) מקריית אונו, נכנסת לבית הקפה הקטן בשכונה אי אפשר להסיר ממנה את העיניים: 178 ס"מ של שרירים מוצקים וחיוך עושים את העבודה, "אני כבר רגילה לזה" מספרת אשת פיתוח הגוף שמאחוריה שנים של עיסוק בענפי ספורט שונים. היא מזמינה קפוצ'ינו חזק, דל שומן, על בסיס מים, עם הרבה קצף (רק קצף), רותח בכוס טייק אווי "זה אולי החטא היחיד שלי" היא מתוודה, "אני חולת קפה, הנה אפילו עשיתי קעקוע על הרגל עם שרטוט של מולקולת קפאין". באמצע השיחה היא חייבת לקפוץ למכונית כדי לאכול את האוכל שלה לפי התראה שהיא קיבלה מאפליקציה מיוחדת, "פיתוח גוף כמו שצריך מורכב מ 80% תזונה והיתר עבודה במכון כושר" היא אומרת בחיוך. במכון המקומי היא מתאמנת שעה וחצי ביום ואת יתר הזמן שלה היא מקדישה לאמן אחרים, נגינה בחליל צד בהרכבים שונים (וגם מעט סקסופון) וגם מקדישה זמן למשפחה ולגידול שני הילדים שילה (9 וחצי) ומיכאלה (11 וחצי). בחודש מאי האחרון היא זכתה בתואר 'מרת ישראל' כאשר ניצחה אגדת פיתוח גוף מקומית "חשבתי שהכרוז יאמר את שמי במקום השני אבל להפתעתי הגעתי למקום הראשון". תוך כדי האימונים הזמינו אותה להתחרות בתוכנית "נינג'ה ישראל", על ההשתתפות בתכנית היא אומרת: "חוויה מיוחדת שדורשת הרבה פחות כוח פיזי ויותר זריזות, לקיחת סיכונים טכניקה ומיומנות שונה לגמרי ממה שאני רגילה אליו באימונים שלי". לטענתה, בתוכנית מתחרים נשים וגברים יחד, ללא הפרדה "אך צריך לזכור שלגברים יש יתרון מובנה מבחינה פיזית על נשים".
מקום ראשון
אלמרו עברה לפני 12 שנים לקריית אונו עם בעלה רואה חשבון במקצועו, אותו הכירה בחופשת סקי באירופה "הייתה לי תקופה שהתאמנתי בסנובורדינג כך שהייתי יוצאת פעמיים בשנה לגלוש בחו"ל ושם הכרנו". לקריית אונו הם עברו בגלל הנדל"ן, "רצינו לקנות דירה בגודל שפוי במחירים שלא היינו מצליחים להשיג בת"א".
היא גדלה בתל אביב למשפחה שאין לה שום קשר לספורט, וזאת הסיבה לדבריה שלמשפחתה היה חשוב לטפח אהבה למוזיקה ומגיל צעיר היא החלה לנגן בחליל צד.
מהילדות היא זוכרת בעיקר את היותה שונה מכולם "יכול להיות שזה היה אצלי בראש אבל הרגשתי דחויה ולא שייכת". את התחושות הללו היא לקחה איתה צעד אחד קדימה כאשר בגיל 18 החליטה לממש את השונות שלה: "החלטתי להתאמן באומנות לחימה דרך שלוחה של "דניס הישרדות" (שיטת לחימה המשלבת בין כמה אמנויות לחימה) בתל אביב". התוצאות לא איחרו להגיע. שלוש שנים לאחר מכן היא טסה לאליפות העולם בקראטה אשר התקיימה באטלנטיק סיטי בארצות הברית שם זכתה לתדהמת כולם במקום הראשון ("ההונגריה שהתחרתה מולי הייתה זחוחה ולא הבינה איך ניצחתי אותה"). אחרי הזכייה היא חזרה לארץ וכאן ציפה לה סיקור תקשורתי שהיא לא ידעה איך לאכול אותו "התקשרו אליי כתבים ועשו עליי כתבת צבע בעיתון "אנשים" ואפילו הופעתי במדורת השבט שהייתה באותם זמנים המעגל של דן שילון". אבל כשמגיעים לפסגה מהר מדי פתאום מגלים שאף אחד לא מחכה לך שם אחרי. "לא קרה כלום אחרי זה ולא ידעתי למנף את זה כמו שצריך לכן החלטתי להגשים חלום ועברתי לאתלטיקה קלה בקפיצה לרוחק". כמו כל דבר שהיא עושה היא לקחה את העניין ברצינות תהומית והתאמנה שעות רבות , עד שלרוע מזלה שבועיים לפני תחרות חשובה, כאשר כבר קפצה למרחק של שבעה מטרים, הישג נדיר בפני עצמו, היא שברה את הקרסול, מה שגרם לה לפרוש מהתחרות. אבל זה לא מה שיעצור אותה בדרך לעוד הישג ספורטיבי והיא החלה לרוץ ריצות ארוכות וגם בתחום הזה קטפה הישגים ופרסים כספיים. "היו שבועות שהייתי מתחרה כל כמה ימים במירוץ אחר: פעם במרתון ת"א, סביון, גבעת שמואל וכו".
באותה תקופה היא למדה גם לתואר ראשון בחינוך גופני (יותר מאוחר היא תשלים לתואר שני בפיזיולוגיה של המאמץ) והחלה לעבוד במכון לשיקום ומניעת מחלות לב באיכילוב, "התחלתי מיד עם סיום הלימודים שלי לתואר ראשון בחינוך גופני במגמת שיקום לב ריאה, ובמהלך היכרותי עם אוכלוסיית חולי הלב הבנתי את הפחדים שלהם ואת החשש לעתים לבצע פעילות גופנית. למדתי על היקף הפתולוגיה באוכלוסייה וסיגלתי לעצמי גישות שונות אשר תאפשרנה לחולי לב לבטוח ולהאמין בפעילות גופנית. כמו כן, עזרתי בתכנון המכון החדש אליו עברנו כמה שנים לאחר מכן וכיהנתי כפיזיולוגית ראשית במרכז". בעקבות עבודתה במכון והתובנות שעלו לה היא חשבה על פיתוח מוצר (שבסוף לא צלח) שמסייע בפעילות אירובית לחולי לב עם תעוקת חזה.
נשים מפחדות להיות שריריות מדי
לפני ארבע שנים היא החלה לעסוק בפיתוח גוף מקצועי "הבנתי כבר שבגילי יהיה לי קשה יותר להגיע להישגים בענפי ספורט אחרים ולכן הגעתי לתחום בו אני יכולה לבטא את עצמי באופן מלא". תוך כדי השיחה וכבדרך אגב היא מספרת שבעצם לכל ההישגים הספורטיביים שלה היא הגיעה עם ברך שלא מתפקדת. "לפני כמעט עשרים שנה, כנראה כתוצאה מתנועה לא נכונה נקרע לי המיניסקוס, ולקח לרופאים לגלות את זה מאוחר מדי שכבר הנזק היה בלתי הפיך". לפני שלוש שנים היא החלה להתחרות בתחום פיתוח הגוף ונכנסה לעולם זה הסובל מלא מעט סטיגמות: "בארץ התחום לא מפותח כמעט בכלל ובקטגוריות היותר "מסקולריות" אין כמעט נשים. בנות מפחדות להיות "שריריות מדי" ולא נשיות. אבל מעבר לכך, היכולת להגיע לרמות גבוהות טמונה בעבודה קשה. כמו בכל ספורט אחר. אנשים בכללי ונשים בפרט לא אוהבים לעבוד קשה בחדר כושר. בסופו של דבר גם לתחרויות הללו יש קריטריונים קשוחים בהם בוחנים את מידת השרירים המפותחים, חיטוב, פרופורציות, פוזינג, מראה ויופי כללי וכן נשיות. כך זה לפחות בקטגוריה שלי שנקראת figure".
אלמרו נראית כמו אחת שלא הייתם "מתעסקים" איתה אבל רק משיחה קצרה עמה אתה מגלה שמאחורי קיבורת השרירים והזרועות המנופחות מסתתרת נפש רגישה, שאפילו מתוודה בחיבה מיוחדת לנעלי סניקרס "יש לי בבית 100 זוגות נעלי סניקרס ואני לפעמים מחליפה בין הנעליים ונועלת זוג שונה בצבעו". (איתן אלחדז)
- 0שיתופים
- שתפו בפייסבוק
- צייצו בטוויטר
- שתפו בגוגל+