ויתור מוחלט

כשהגעתי לבית הקפה כמו שקבענו, נחמה לא חיכתה לי לבדה. היא הציגה בפניי את שושי, חברתה הטובה. האמת, הייתי צריך לחשוד במשהו כבר בשיחת הטלפון הראשונה עם נחמה. היא לא רצתה לפרט יותר מדי בטלפון, וגילתה חוסר גמישות בכל מה שקשור למועד ומקום הפגישה שלנו. היא פשוט לא התקשרה בשביל עצמה. נראה ששושי הופתעה באותה מידה כמו שאני הופתעתי. מתברר ששושי היא הלקוחה הפוטנציאלית שלי ולא נחמה.
"אם הייתי אומרת לך מראש, לא היית באה" הסבירה נחמה לשושי "את חתיכת עקשנית". אני חיכיתי בסבלנות עד ששושי תחליט שיש בכלל טעם לדבר. "אז למה אני כאן?" פניתי לשושי. נראה היה שהיא משתפת פעולה יותר מטעמי נימוס. "בגלל בעלי" השיבה "החברות שלי בטוחות שיש לו אישה אחרת". זה לא קרה בבת אחת אבל משאלה לשאלה שושי החליטה להיפתח.

"משפחה ערך עליון"
היא נשואה למוטי כבר עשרות שנים. היא תיארה במשפט אחד את חיי הזוגיות שלה בכך שמעולם היא לא ליקקה דבש. זה תמיד היה מאבק עבורה. זה החל עוד מתחילת הקשר, שתמיד היו לה ספקות לגביו. היא אפילו לא ידעה להגיד במה. אח"כ כשהגיעו הילדים, מוטי היה מה שנקרא שותף שקט. כשבא לו הוא עזר, וכשלא בא לו, היה נעלם. מהר מאד היא הבינה שנטל הילדים הוא בעיקר עליה. על פי תפיסתו, אמא צריכה להיות הדמות המחנכת בבית. התפקיד שלו הוא לפרנס אותם. שושי למדה לחיות עם זה. היא זוכרת היטב את מאות הוויכוחים שניהלו בגלל שכל אחד מהם ראה את החיים שלהם בצורה שונה, אבל זה לא שינה מעולם דבר. כל מה שהיא ניסתה מולו נכשל, בין אם היא באה בטוב או הייתה קשוחה. זאת בדיוק הסיבה שעם הזמן זה הוריד אותה למין אפתיה לגביו. היא כבר מזמן לא מצפה ממנו לכלום, והוא מצדו לא יוזם דבר. היא פשוט למדה לחיות עם זה כמו שזה. "אז למה נשארת אתו?" השחלתי שאלה. המבט שלה כבר הסגיר את התשובה "משפחה זה ערך עליון".
ככל ששמעתי אותה יותר, הבנתי אותה. יאמר לזכותה, שהיא דאגה להרחיב את תחומי העניין האחרים שלה כדי לחפות רגשית על נישואין עלובים. היא הכניסה תכלית לחיים שלה במקומות אחרים. לכן היו לה חברות רבות, עבודה טובה ותחביבים. משעמם לא היה לה, גם עכשיו, כשילדיה כבר בוגרים. לצערה, יחד עם החברות באות גם הדעות שלהן. בהתחלה הן ניסו לגרום לה להיאבק שוב על הקשר הזוגי, וכשזה נכשל, הן פנו לכוון אחר.

הכרה בכישלון
"מה מציק לך עם זה?" פניתי הפעם דווקא אל נחמה. "זה נשמע לך הגיוני?!" היא לא באמת שאלה "לחיות בצורה כזאת?!". שושי הסבירה שדווקא לא כ"כ רע לה. היא חיה את החיים שלה כמו שהיא רוצה. הולכת לאן ומתי שבא לה. היא יכולה להיות עסוקה בענייניה, ומוטי שלה מפרנס את הבית כמו שתמיד טען. לנחמה לא היה ויכוח עם זה אלא עם השנים המצב השתנה. מוטי היה מגיע אחרי העבודה, מתקלח ויוצא שוב עד הלילה. הוא לא היה מספק הסברים ושושי לא הייתה שואלת שאלות. ככה כל ערב. "עכשיו אתה מבין למה הבאתי אותך?" התערבה שוב נחמה "זה לא שקוף?!". לא עניתי אבל הסתכלתי על שושי. אחרי רגע של שתיקה, נחמה אמרה "זה לא מעניין אותי בכלל מה הוא עושה. בסופו של דבר הוא ישן בבית, נמצא בארוחת שישי עם הילדים ומביא את המשכורת שלו הביתה". כנראה טעיתי כשהגדרתי את המצב כסוג של אפתיה. זה היה יותר גרוע מזה. זה היה ויתור מוחלט. הכרה בכישלון.
יכולתי לראות היטב את נקודת המבט של נחמה ויתר חברותיה, אולם מה לעשות?! כשרוצים לעזור למישהו, יש לזה חוקים משלו. שושי צריכה לרצות לקבל עזרה, מה שרחוק מלהיות המצב. גם ככה זה מורכב לפתור בעיות, אז לנסות לפתור משהו כשהיא בכלל לא בשלה לראות את הבעיה?!
למדתי על בשרי שעד כמה שזה כואב מהצד, זה פשוט לא יעבוד. לכן אין טעם בכלל לנסות. לא הייתי צריך בכלל להתאמץ. שטחתי בפניה עלויות של מעקב, ואפילו שנראה שמדובר במעקב קצר ונקודתי, וזול מאד יחסית לתיקים אחרים, היא ניצלה "להפיל" את העסקה בגלל העלויות ונפרדנו לדרכנו. לא חשבתי שאשמע ממנה יותר.

חלק מהרכוש
עברו ארבע שנים עד ששושי התקשרה אלי וביקשה להיפגש שוב. הסכמתי מיד. האמנתי שהיא עברה מספיק וכעת היא בשלה לשנות משהו בחייה. כשנפגשנו, הבנתי שזה לא המצב. היא לא צריכה יותר לתהות אם יש קשר אחר בחייו של בעלה. היא יודעת את זה בוודאות כי האישה האחרת חשפה את זהותה. "אז עכשיו זה מעניין פתאום?!" התגריתי בה מעט, והאמת ששוב זה לא ענין אותה בכלל. כל מה שקשור לחייו של מוטי לא ענין אותה, אלא שהפעם זה הגיע אל מקומות שכן עניינו אותה.
מוטי נפטר שלושה חודשים קודם בהפתעה גמורה. לא היה לזה כל הכנה מוקדמת. הם היו צעירים מדי מכדי להשאיר צוואה אחריהם. הם מעולם לא חשבו על הרגע הזה. שושי ניגשה אל הרשם לענייני ירושה וביקשה לקבל צו ירושה, כדי שהיא וילדיה יקבלו את רכושו ע"פ חוק הירושות. חודש לאחר שהגישה את הבקשה, הגיעה תביעתה של האישה האחרת. כך היא חשפה את עצמה. היא טוענת שהיא ידועתו בציבור של מוטי ומגיע לה חלק נכבד מהרכוש שהיה רשום על שמו. עד כמה שזה נשמע מגוחך, שמישהי יכולה לטעון להיות בת זוגתו של גבר נשוי, החוק עשוי לחשוב אחרת. שושי הבינה שצפוי לה מאבק, וזה כבר כן בא על חשבונה. שושי פנתה לעזרתי כדי שאמצא לה משהו שיוכיח אחרת.

הכותב הינו סאם זיברט, בעליו של "סייט חקירות" 03-5322520. הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים. הנפשות ופרטים נוספים שונו למניעת זיהוי הלקוחות.