"אני בוראת יצורי כלאיים מהקיים על מנת להביא סיפור"

דנה יופה, צילום: יהורם גלילי

"בכליה השמאלית שלי נראה בבירור גידול בגודל שבעה סמ"ר, שהרופאים היו חלוקים ביניהם בנוגע לטיבו בשל הידע הרפואי והמכשור שהיו פחות מפותחים בזמנו. לאחר ניסיון תרופתי כושל לצמק אותו, הודיעו לי שלא יהיה מנוס מניתוח פולשני, ואולי אף כריתה, שכן קרוב לוודאי מדובר בגידול סרטני". כך מתארת הסופרת לבנה מושון שבימים אלו מוציאה לאור ספר חדש בשם "כריתה" (הוצאת "דני ספרים"), את התמודדותה עם מורסה ענקית שהתפתחה בכליה השמאלית שלה והוסרה בניתוח אחרי שלושה חודשים של חרדה.

היא לא תשכח לעולם כיצד קיבלה בשעות הערב בחודש נובמבר לפני 32 שנה שיחת טלפון בהולה מהרופאה, שבישרה לה כי עליה להתאשפז מיד בעקבות ממצא חשוד שהתגלה בצילומי ההדמיה. על מושון עברו כמה שעות של גהינום עד שהתאשפזה יומיים לאחר מכן, ובמשך חודש עברה אינספור בדיקות. "עד היום אני זוכרת את החתיכה הקטנה שהוסרה מכלייתי ואת הצלקת הרוכסנית שנותרה במותניי. חודש לאחר הניתוח כשחזרתי לביקורת, בישרתי לרופא על הריוני הראשון. הוא היה נסער ושאל איך לא נתתי לגופי לנוח לפחות שנה. כך הגיעה לעולם בתי הבכורה".

"באישיותי אני מופנמת וצנועה ותכונות אלו מחבלות בי כיוצרת. לא יצאתי בהצהרות ולא משכתי אש. אני יודעת שכתיבתי איכותית וטובה יותר משל יוצרים שכוחם הוא ביצירת רעשי רקע. אני זוכרת שלאחר נישואיי אמר לי מי, שלימים נעשה חתן פרס ישראל לשירה: 'היית מושון וקיבלת את השם קוזק מבעלך. שמות אלה לא יקדמו אותך לשום מקום'. לא נחמד לי להיות חלק ממציאות שכזו"

מושון היא אם לשלושה ותושבת גבעת שמואל, כלת פרס אקו"ם עם ספרה "מכתבים מגבעת הזבל" ואחת המועמדות הסופיות לפרס ספיר ב-2015 עם הרומן "שתיקת הצמחים". את דרכה בעולם העיתונות החלה  בכתיבת טורים קבועים בעיתונים "דבר לילדים", ב"מעריב לנוער" ובהמשך ב"מעריב לילדים". היא כתבה בעיתונים כמו "מעריב" ובירחונים במשך יותר מ-35 שנה. אחרי הולדת ילדיה התקבלה לפרויקט מלגת "סופר אורח" מטעם אגודת הסופרים העבריים בישראל ומשרד החינוך, החלה לעבוד כמורה לספרות ילדים בבית ספר סביונים באור יהודה ובמקביל עסקה בכתיבה עיתונאית וספרותית במשך 23 שנה, עד לפרישתה לפני שנה.

שני ספריה הראשונים "חוט צמר כחול" ו"זרעים של חלומות" יצאו יחד בשנת 1981, ומאז יצאו לאור עד כה 43 ספרים שכתבה לילדים, לנוער ולמבוגרים. הספר "כריתה" נכתב לאחר צאתו לאור של ספרה "שתיקת הצמחים" (הוצאת "עם עובד", 2014) העוסק בנכות פיזית ובשואת יהדות הולנד, וכאמור היה מועמד סופי לפרס "ספיר" בשנת 2015. לדבריה, "כריתה" עוסק בנכות הנפשית של הדור השני לפליטי מלחמת העולם השנייה ובמחלה פיזית ומצפונית שמתמקדת באופן סמלי בכליות.

שמות של עבריינים ידועים

מושון נולדה בשנות ה-50 בתל אביב כבת שנייה מארבעה ילדים, שאחד מהם נפטר כפעוט ומותו הכניס את המשפחה לצער מתמשך. "גדלתי בסביבה מרוחקת מלב העיר, בדרומה, אזור שהיו בו עזובה רבה, מעט תושבים ונחל אכזב שהתמלא כל חורף ואיים להציף את הבתים ואכן הציף". מעבר לבית המשפחה היו שדות עם צמחייה יפיפייה בחורף וקוצים בקיץ, ומסילת ברזל עליה נסעו הרכבות בדרך לירושלים. "הרכבות נסעו ואילו אני נשארתי וחשבתי שלא אשתחרר לעולם מהמחנק של המקום הקטן. בספרי 'מכתבים מגבעת הזבל', שחזרתי את תמונת השכונה שלי". אביה עבד קשה כסוהר בבית הכלא רמלה, ובכסף המועט שהשתכר קנה חלקת אדמה עליה בנה למשפחתו בית אבן עם חצר וגינה, בוסתן, עצי פרי ותרנגולות. למרות שאביה מיעט לחלוק עם משפחתו את המתרחש בבית הכלא, הדהדו בבית שמות של עבריינים ידועים. כילדה היא זוכרת את תקופת שהותו של אדולף אייכמן בכלא רמלה במהלך המשפט הציבורי שנערך לו בבית המשפט – בעיקר בשל השכנים הרבים שפנו לאביה והתעניינו לגבי הפושע הנאצי. לפעמים היו פונים לאביה הורים מודאגים, שילדיהם הסוררים נשלחו לכליאה, כדי לברר לגבי נוהלי הכלא ולגבי אפשרויות הביקור.

"כנערה מתבגרת כתבתי בעיפרון הגיגים על קירות החדר על גג ביתנו, שם שהיתי עם עצמי ועם שיעורי הבית במשך שעות ארוכות. כבת למשפחה דתית התחנכתי במוסדות חינוך ממלכתיים-דתיים, ואת שנות התיכון שלי עשיתי במגמת בגרות ב'תלפיות'. סיימתי לימודי תואר ראשון בחינוך ובגיאוגרפיה באוניברסיטת בר-אילן, וחשבתי שלימודים אלו יחלצו אותי מהסגירות של השכונה, אבל דווקא הכתיבה עשתה זאת"

קריאת עשרות ספרי שואה

כבר כילדה היא הצטיינה בכתיבת חיבורים, אבל לא חשבה שתוכל למנף את שאיפותיה ככותבת או כסופרת. אחיה העדיף שתספר לו סיפורים שבדתה ממוחה, "אבל חשבתי שהסיפורים שהכרתי מקריאת ספרים בספרייה המצומצמת של בית הספר יותר שווים". היא גדלה עם כרכי שלום עליכם, כל ספרי ש"י עגנון, אנציקלופדיית כלל, מילון אבן שושן והספר "ארבעים הימים" של מוסה דאג, שהיו על המדפים בבית הוריה. "כנערה מתבגרת כתבתי בעיפרון הגיגים על קירות החדר על גג ביתנו, שם שהיתי עם עצמי ועם שיעורי הבית במשך שעות ארוכות. כבת למשפחה דתית התחנכתי במוסדות חינוך ממלכתיים-דתיים, ואת שנות התיכון שלי עשיתי במגמת בגרות ב'תלפיות'. סיימתי לימודי תואר ראשון בחינוך ובגיאוגרפיה באוניברסיטת בר-אילן, וחשבתי שלימודים אלו יחלצו אותי מהסגירות של השכונה, אבל דווקא הכתיבה עשתה זאת".

בראיון איתה אומרת מושון כי הבחירה במוטיב הכליות המופיע בעלילת ספרה "כריתה", איננה מקרית לחלוטין. הספר מספר על גיבור בשם מיכה, גבר ביישן ושתקן, המתחקה אחרי ילדותה וקורותיה בשואה של אימו, שזה אך נפטרה, מפי חברתה זושה. לזושה יש עוזרת קולמביאנית בשם דורה, המטפלת בבנה היחיד שנזקק להשתלת כליה. למרות שהוריה נולדו בחאלב, סוריה ועלו לארץ ברגל בשנת 1945 כעולים של העלייה הבלתי ליגאלית (דרך הרי לבנון) בשנת 1945, ולמרות שגדלה בסביבה שתושביה רובם באו ממדינות ערב, היא תמיד נמשכה לקריאה וללמידה על סבלם של יהודי אירופה וקליטתם בארץ. "כנראה שנישואיי לבן זוגי יואל, שהוא בנם של יוצאי פולין, תרמו לכך. בשנים האחרונות התמסרתי לקריאת עשרות ספרי שואה וסיפורי חיים של ניצולים, ועד היום אני נסערת מחדש בסיום קריאת כל ספר. הצלחתי ללמוד כמה דברים על תרבות היידיש, מנהגים וצורת חשיבה של יהודי פולין ומכאן מקצת התמצאותי".

"איכרה החיה בסביבה השכונתית"

לדבריה, כמו סופרים רבים היא זורעת בספריה גרעינים ביוגרפיים. "אני נוטלת תכונות ואירועים מחיי, יוצקת אותם לתכונות ואירועים מחיי האחרים ומולידה דמויות חדשות בתלבושות ססגוניות וברקעים מעורבבים. אני בוראת יצורי כלאיים מהקיים על מנת להביא סיפור שנכתב מתוך תחושה של חופש היצירה, ולא חשוב אם שאלתי ניואנסים מדמותה של שכנתי, של דודתי או משהו משלי. בספריי לילדים נטועות דמויות שחלפו ברחוב מגורינו והיו מעורבות באירועים שונים מילדותי. אני מאמינה שבמרכזו של כל ספר חייב לעמוד סיפור, ולא משחקי מלים. כשאני יושבת לכתוב, אני מרגישה תמיד כמו איכרה החיה בסביבה השכונתית, ליד הגינה והשדות. אני נוטה לקרב את התכנים לסביבות הטבע והחי ובורחת מנופים אורבניים. הרבה מספרי הילדים נוגעים בחוויה רגשית הקשורה בבעלי חיים כמו: סוס, חמור, תרנגולות, ויותר מכל ציפורים (כמו בספר 'המאפייה של הקוקייה') שהן מחמד לבי. יש לי משקפת ומדי פעם אני יוצאת לסיורי תצפית אחריהן. התנדבתי במשך שנתיים בגוזלייה של בית החולים לחיות בר בספארי ברמת גן".

למרות שהוציאה ספרים רבים, היא אינה מאוכזבת מכך ששמה אינו נמצא בשורה אחת עם סופרים ידועים אחרים בישראל. "המילייה הספרותי בוחר לו את היוצרים שהוא רוצה ביקרם והמדיה רודפת אחרי גיבורי תרבות לרגע, שאין דבר בינם ובין תרבות. באישיותי אני מופנמת וצנועה ותכונות אלו מחבלות בי כיוצרת. לא יצאתי בהצהרות ולא משכתי אש. אני יודעת שכתיבתי איכותית וטובה יותר משל יוצרים שכוחם הוא ביצירת רעשי רקע. אני זוכרת שלאחר נישואיי אמר לי מי, שלימים נעשה חתן פרס ישראל לשירה: 'היית מושון וקיבלת את השם קוזק מבעלך. שמות אלה לא יקדמו אותך לשום מקום'. לא נחמד לי להיות חלק ממציאות שכזו".

כשהיא נשאלת מהי דעתה לגבי הביקורת הרבה שהופנתה בשנים האחרונות כלפי פרס "ספיר", שאחד מספריה היה מועמד לזכייה בו, היא משיבה: "היו פעמים שתהיתי על גדולת הספרים שזכו בפרס 'ספיר', ולא הצלחתי להבין את אופי השפיטה ואת הבחירה. אני נוטה לחשוב שבחירה בספר כזוכה היא עניין של טעם של השופטים, ולעתים משפיעה גם מידת פרסומו של סופר. לא קל לשמור על טוהר האובייקטיביות".